אני לא בחור נוסטלגי במיוחד, אך יש תקופות בחיי שכאשר אני נזכר בהם, עולה חיוך על פניי. כמו למשל התקופה בה הייתי פאנקיסט. הס מלהזכיר את עלילותיי מאותה תקופה, מלבד פרט אחד שקשור לעניינו. באותה תקופה חבריי ניגנו בלהקת פאנק בשם "הסינדרום הירושלמי" , לאותה להקה צעירה היה סלוגן קליט ביותר שהתנוסס על בגדיהם (ראה כותרת) , רק כיום אני מבין שזרעי הפילוסופיה הסינית נזרעו עוד אז, כיוון שמשפט זה נוגע באחד ממושגי היסוד במחשבה הסינית: אי-עשייה\אי-מאמץ. ( 無為 WU WEI). תמיד חשדתי שלגיא (הוגה הסלוגן הגאוני) יש שורשים סינים!
אופייני לסינים שמושג פשוט כמו אי-עשייה ייגע באספקטים כה רבים בחיינו החל ממוסר, אסטטיקה, אומניות-לחימה , אומנות-החיים וכמובן אומנות-הריפוי.
שורשי הרעיון טמונים בספר האי-צ'ינג, שעוסק במדע השינוי בעולמנו ובתוכנו. הספר מצביע על כך שהשינוי בטבע מתבצע בקלות, בפשטות וללא מאמץ (易) .
האדם החכם שנמצא בהרמוניה עם הטבע מתנהג לפי אותו רעיון. העשייה מדומה לזרע הנזרע באדמה אשר צומח ומתפתח לעץ חסון, פשוט ככה, מעצמו, ללא מאמץ. כ-1500 שנה מאוחר יותר , לאו-טצה וצו'אנג-טצה, שני עמודי התווך של הפילוסופיה הטאואיסטית לקחו רעיון זה והשתמשו בו כאבן בנין לרעיונותיהם : "עשה באפס מעשה והכול מעצמו יעשה" נכתב. החכמים הסינים מזמינים אותנו להסתובב בעולם , ביום-יום, במעין אווירה נונשלנטית בה הכול קורה מעצמו ובקלילות. בתכלס, לרובנו, זה נשמע כמו אוטופיה בלתי ניתנת למימוש.
"אני יודע את היתרון שבאי עשייה , התורה שבלא-מילים. היתרון שבאין עשייה- רק מעטים בעולם הגיעו לכך" [ספר הדאו, 43]
כל דבר שאנחנו עושים ביום-יום דורש מאמץ מסוים, באם זה מאמץ פיזי (כמו קילוף גזר), מאמץ מנטאלי ( כמו למצוא תשובה לבעיה) או שילוב של שניהם ( כמו שיחה עם אדם נוסף).
לרוב, וכאן טמונה בעיה , אנו משקיעים יותר מדי אנרגיה ממה שנדרש בכדי להשיג את התוצאה. וזאת, מסיבה פשוטה, שרובנו חושבים בצורה הפוכה לחלוטין ממה שהסינים מציעים לנו: אנו מאמינים כי כמה שנתאמץ יותר כך נשיג יותר. נרבה בחשיבה- וכך נפתור דברים בקלות יותר. נרבה בדיבור- וכך יחבבו אותנו יותר . נרבה בצריכת מידע- וכך נהיה חכמים יותר.
אמונה שגויה זו היא הגורמת לבעיות הסטרס (לחץ) בעולמנו המתועש ומביאה לבסוף למחלות. הוצאת אנרגיה מיותרת גורמת לנו להרגיש בסוף היום מותשים וחסרי כוחות וזאת מ"בלי שעשינו שום דבר מעייף ", אך לרוב אנו מתנהגים כמרימים נוצה בעזרת מנוף.
אז מה זה אומר? שבשביל להגיש את עבודת המחקר בסוף שנה (או כל דבר הדורש מאמץ) מספיק שאשב בחיבוק ידיים והיא תעשה מעצמה? חס וחלילה! תרגול של אי-עשייה לא פותר אותנו ממאמץ, אלא מכוון אותנו אל עבר המאמץ-הנכון התואם את המצב, או כמילותיו של החכם המטרה: מקסימום תוצאות במינימום מאמץ. כך האנרגיה נשמרת ומתאספת ובמקום שנרגיש מותשים , אנו מתחזקים ומרגישים קלילים יותר.
כמו כל מושג פילוסופי, אין די בקריאת שורות אלה בכדי להבין את המשמעות שמאחורי אי -עשייה; באי-עשייה צריך לחקור ולהתנסות. באם זה בזמן קילוף הגזר, שיחה עם שכן , ישיבה במדיטציה או רגע החדרת המחט. בתשומת לב, אט אט הגוף והמחשבה לומדים להרפות ולשחרר מן המאמץ העודף עד כי לפעמים נדמה שלא דרוש מאמץ כלל בכדי להזיז דברים. מאמץ-נכון הוא נכון לגופנו ולנשמתנו וכיוצא מכך, הוא מלווה בהרגשה נעימה בכל הווייתנו.
שאל\י את עצמך: האם עכשיו,ברגע זה, נעים לך?
החשיבה הטאואיסטית מתאפיינת בפרדוקסים, הרעיון כי רפיון במחשבה ובמעשה יגרום לנו להיות חזקים יותר הוא בחזקת אבסורד. אך אמונות שגויות אליהן התרגלנו (שהזכרתי למעלה) ניתן להחליף באמונות מועילות ואפקטיביות יותר.
"הרך ביותר בעולם רוכב על הקשה ביותר. הרך והחלש גוברים על הקשה והחזק…[ספר הדאו 36] "
בברכת חג שמח ושנה מתוקה ורכה כדבש.
אייל נ.ב לגבי הלהקה של חבריי, הם התפרקו…כנראה ממאמץ יתר (או מחוסר מאמץ טוטאלי). אבל המוזיקה שיצרו עוד מהדהדת לה ברחביי העולם…
פוסטים קשורים:
לומד רפואה סינית? 7 סיבות טובות להתחיל לתרגל מדיטציה
המקצוע היחידי שימליץ לך לשכוח את כל מה שלמדת
אי- צ'ינג: ספר אחד שכדאי שיהיה מונח על כל מדף ספרים
0 מחשבות על “"המטרה: מקסימום רעש במינימום מאמץ"”
אני מאמינה שהכוונה באי העשייה היא שאנחנו לרוב עושים הרבה דברים שאינם באמת נחוצים, משקיעים אנרגיה סתמית בצדדים שלא יקדמו אותנו.
אולי האי עשייה הזו, תתן לנו זמן שבו נעצור, נחשוב, נחשב ונמשיך בשביל הזהב.
ואם כבר, קונספט דומה, על יכולתנו ואמונותנו – מושג שנקרא "מיקום שליטה"
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A8_%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%94
נעמה היקרה,
מצטער על העיכוב בתגובה, היה לי סיר על האש 🙂
אני מחזק את דעתך בנושא, בסופו של דבר חשוב לצעוד על שביל הזהב, זוהי המטרה כולה.
לגבי מקור השליטה. בתקופה הניו-אייג'ית הנוכחית אנו משייכים כל דבר המגיע מהמזרח למשהו רוחני ומופשט. דווקא הסינים היו בעלי חשיבה מאוד פרקטית והאמינו כי על האדם עצמו מוטלת האחריות כולה לאיך יתנהלו חייו. עם זאת, הם האמינו במושגים כמו "כוחות השמיים" ו"גורל" ולהם הייתה מידת השפעה על האדם.
כך שחיי האדם הסיני התנהלו בעצם בשני המישורים- מקור שליטה פנימי עוצמתי אך בנוסף מקור שליטה חיצוני אשר עוצמתו לא פחותה.
החוכמה היא לנתב בין שניהם בדרך שתשאיר אותנו על שביל הזהב
י
פינגבאק: דיקור עוזר קצת. אבל ממש קצת. | שירת המחט | דיקור סיני | הבלוג של אייל יונה