קבלה חושית וקבלה עצמית – מאיפה מתחילים

Share on facebook

* בסוף המאמר – מדיטציה מוקלטת של 15 דקות לתרגל את מה שנאמר. 

על יכולת הקבלה מדובר רבות במעגלי המדיטציה והתרגול.
אנחנו מוזמנים לקבל את מה שיש ״ללא שיפוטיות״ ולתת לדברים להיות.

בדרך לקבלה אנחנו יכולים להיתקל בקשיים ומהמורות.

הקצוות של קבלה הן ויתור והרמת ידיים (״כל מה שאעשה לא ישנה או יעזור״)
או
מאבק והתנגדות (״אני לא מקבל את זה ואני אלחם עד שזה יעלם״)

באמצע, ביניהם, נמצאת לה הקבלה. היכולת להתבונן על המציאות, הפנימית והחיצונית,  כפי שהיא נגלית לעינינו כרגע, ולקבל אותה כמו שהיא. ככה. לטוב ולרע, למכוער וליפה, לשקט או לבלאגן. 

זה מתחיל במוטיבציה. למה שארצה לטפח קבלה? 

התשובה לכך טמונה ברעיון מאוד בסיסי:
מה שאני נאבק בו – יגדל ואף ימשיך להתקיים בצורה כזאת או אחרת. 

כאב * התנגדות = סבל.  אם הכאב שלי ( ולא משנה אם פיזי, רגשי או תודעתי) הוא 10 והמאבק שלי 10 הרי הסבל שלי יהיה 100. אך אם הכאב שלי הוא 10 ואילו ההתנגדות שלי היא 0 . הרי הסבל שלי יפחת. 

אין אפשרות להימנע  מכאב אך מהסבל יש מוצא.

להתנגד זה כואב. זה מכווץ אותנו בבטן, בלסת, בנשימה. להיות קורבן ולוותר זה מקטין. בקבלה אנחנו מרגישים את העוצמה הפנימית שלנו ואת היכולת לשנות ולהשפיע. קבלה היא זורמת, רחבה מזינה ונעימה. 

בשביל לטפח קבלה אין צורך לקפוץ למים העמוקים, לנסות לקבל את כל העולם ואת עצמי מתוך החלטה. זה לא יהיה אמיתי. אפשר להתחיל בדברים הקלים. 

להיפתח, לקבל ולזרום עם כל דבר הנקלט בחושים. בראייה, בשמיעה, במגע. רק להסכים לרגע לעצור את ההתנגדות ולאפשר פתיחה במגע ישיר עם החיים. ברוכים הבאים. 

הגוף שלנו מתחיל לזכור. התודעה מתחילה להבין. אה. ככה מאפשרים. ככה נפתחים. ככה מקבלים. ואת זה נפנה כלפי פנימה. למחשבות, לרגשות, לתחושות ולזכרונות, לחלקים שאנחנו לא הכי אוהבים. אין למה להתנגד. זה לא ילך לשום מקום. אנחנו לא הולכים לשום מקום. רק מאפשרים ונפתחים. ברוכים הבאים. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *